נטע גורביץ
19 באוקטובר 2021

ארבעה דברים שלמדתי מפו הדב

כשמישהו נותן לך ספר הוא נותן לך עולם. ואם הספר הזה נושא אותך בדרך מסוימת, אומר לך משהו שאתה צריך לדעת באופן שאתה מסוגל להבין, אתה בתמורה נושא אותו, לפעמים לתמיד.

“הנה אדוארד הדוב, והנה הוא יורד במדרגות. בום, בום, בום, נחבט בעורף, נגרר מאחורי כריסטופר רובין.”

אני מדמיינת את עצמי בת הארבע. אני יושבת לצד אבא על המיטה. על ברכיו פתוח, בעמוד הראשון, פו הדב, בתרגום הישן של יעקב אורלנד עם האיורים של א”מ שפארד בשחור לבן. בחוץ מחשיך, הממטרות מצקצקות. הוא מתחיל לקרוא. 

בילדותי אבא שלי עבד בעבודה של אבאים, כזאת שהתחילה מוקדם בבוקר ונגמרה מאוחר מאוד, ולפעמים בכלל לא. הוא לא לקח לחוגים ולא עזר בשיעורים ורוב הזמן לא ידע בכלל באיזה כיתה אני. אבל כל ערב, חוץ מבימים של טיסות לילה, הוא הקפיד להגיע בזמן להקריא לי סיפור לפני השינה. אני מניחה שהיו הרבה ספרים, את חלקם אני אפילו זוכרת, אבל פו הדוב היה זה שהפך, יותר מכל האחרים, לשלי. 

אני מניחה שזה לא מקרה. כמו שללוליטה היתה מבשרת מוקדמת בדמותה של הנמפית אנאבלי, הפרקים שהקריא לי אבא מפו הדב ערב אחרי ערב הוטענו עבורו במשמעות ובזכרונות כמה שנים קודם לכן, כששכב, מגובס מכף רגל עד חזה, בשבי המצרי. ארבעה ספרים הצליחה להעביר לו באמצעות הצלב האדום אמא שלי החכמה: סיפור פשוט לעגנון, פר גינט של איבסן, ואת פו הדב והבית בקרן פו. לחם צר אכל אבא ומים לחץ, אבל על מיטת הברזל שלו בכלא עבאסיה שבפאתי קהיר הספרים של א”א מילן, שבתחילה טעה לחשוב כי הם ספרי ילדים, נתנו לו עולם שלם להיאחז בו. מה שהיה ההוביט עבור השבויים בסוריה, היה פו הדב עבור אבי במצרים. באחת הפעמים שבהם נשלח לצינוק אף הרהיב עוז ותחב את הבית הקרן פו בתוך הגבס. רק כשדלת הצינוק ננעלה מאחוריו הבין את גודל הטעות – את העובדה שלא יוכל להוציא את הספר מתוך הגבס ולו לשנייה, ושאם הוא בכל זאת יתגלה הוא עלול לעלות לו בחייו. במשך שמונה הימים הבאים מיקד הספר את כל חרדותיו כולן, את חרדותיו ואת כאביו ואת יאושו ואת חוסר אונו. מכל מקום, בעבור התקווה לזכות באושר הכרוך בכניסה ליער ת”ק הפרסאות – כך אצל אורלנד – הוא הסכין לסכן את חייו. 

אנחנו יושבים, אם כן, על המיטה, והקול של אבא בוודאי נושא משהו מכל זה באופן שגורם לי לכרות אוזן קשובה מתמיד. אבל המשפט הראשון כבר מתפוגג בחלל החדר, ואני לא מבינה כלום. המלים “נחבט” ו”עורף” מטיילות אמנם על סף ההכרה שלי, אבל מיהו אדוארד, ומיהו כריסטופר רובין – אין לי מושג. אני תולה באבא עיניים שואלות אבל הוא לא מפסיק. רק עושה את התנועה הזאת של הסבלנות עם האצבעות, ואני נענית לו. אני משהה את הרצון להבין, והולכת אחרי הקול שלו. זה הדבר הראשון שפו הדב לימד אותי על ספרות: לא צריך להבין. לא מיד ולא הכל. לא בפעם הראשונה. כל זמן שיש קול שנושא אותי יש לי סבלנות. אני יודעת, כי פו לימד אותי, שהפערים של עכשיו הם בדיוק החורים שלתוכם ייכנסו ההארות של אחר כך. 

וחיש קל אנחנו בתוך העלילה. מתלבטים בין הבלון הכחול לירוק, מביאים לאיה צנצנת דבש ריקה ובלון מפוצץ ליום הולדת. רק בקריאה השנייה או השלישית של הספר הבנתי את מה שנמסר בהקדמה ובתחילת הפרק הראשון: שמה שקורה הלכה למעשה הוא שאבא שלי מקריא לי את הסיפורים שהאבא שכתב את הספר מספר לבנו, עליו ועל הסיפורים שהוא עצמו מספר לבובות שלו. סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור. עולמות קורסים לתוך עצמם. בובות בבושקה מוצפנות זו בתוך זו. טבעות מוביוס של סיפורים. וזה הדבר השני שפו הדב לימד אותי: לאהוב מחוות מטה-פואטיות, עלילות בתוך עלילות, ספרים שקמים על יוצרם, יוצרים שקמים על ספריהם. תנו לי ספר בתוך ספר ואני אדם מאושר. 

גם, אגב, אם מתברר שהיוצרים הם לאו דווקא מי שחשבת שהם, כפי שהתברר לי כשקראתי מאוחר יותר, בנעורי, את המקומות הקסומים, הביוגרפיה של כריסטופר רובין מילן שבה הוא מיטיב לתאר את הפער העצום בין התמונה האידילית של ילדותו ושל יחסיו עם אביו כפי שהיא מצטיירת בספרים לבין העזובה הרגשית שבה גדל בפועל. נזכרתי בספר הזה לפני כמה חודשים, כשגליה עוז פירסמה את ספרה על ילדותה בצל אביה. כן, יוצרים הם אנשים מורכבים. אחרת הם לא היו יוצרים, ומכל מקום לא יוצרים משמעותיים. הספרות משמשת אותם לפרוט את הדרכים הרבות שבהן הם דפקו לעצמם את החיים, או לחילופין, כמו במקרה של מילן, לברוא עולם שבו הם מתקיימים בגרסתם המשופרת. אין לי ספק שמילן מצא ביטוי עצמי נעלה יותר בכתיבה מאשר בשהייה במחיצת בנו — אני פשוט מעדיפה לחשוב שהוא היה מודע לאירוניה שבדבר. 

מכל מקום, כאמור, זה לא משנה, למעט אולי לכריסטופר רובין ולגליה עוז שכדי לתקף את תחושת המציאות חייבים להנכיח את הנרטיב של עצמם. לשאר האנשים, אלה שלא נולדו לסופרים בעלי שם עולמי, אין לכל זה משמעות. טולסטוי התעלל באשתו ודוסטויבסקי היה שתיין, או להיפך. לזה, בין היתר, כיוונו מישל פוקו ורולאן בארת’ כשהכריזו, כל אחד בדרכו, על מות המחבר. היצירה עומדת בפני עצמה. זה הדבר השלישי שלמדתי מפו הדב. 

הדבר הרביעי שלמדתי הוא סך כל הדברים שלעיל, אבל בכל זאת הוא רב ערך יותר. למדתי אותו זמן רב אחרי שהשדרה של הספרים התפרקה מרוב שימוש והמשכתי לשמור אותם בספריה אגודים בגומיות, למדתי אותו בכל פעם שנכנסתי לחנות ספרים איפשהו בעולם וקניתי עוד מהדורה, עוד תרגום, את פו הדב בסינית למשל. הדבר הכי חשוב שלמדתי מפו הדב הוא שכשמישהו נותן לך ספר הוא נותן לך עולם. ואם הספר הזה נושא אותך בדרך מסוימת, אומר לך משהו שאתה צריך לדעת באופן שאתה מסוגל להבין, אתה בתמורה נושא אותו, לפעמים לתמיד.

רק כשהפכתי לאמא והתיישבתי לראשונה להקריא את פו הדב בעצמי (ספוילר: זה היה כישלון חרוץ), הבנתי שזה בדיוק הדבר שא”א מילן קיווה לו. כי בעמוד הראשון הופיעה ההקדשה, שמשום מה תמיד דילגנו או רפרפנו עליה – מכל מקום מעולם לא הענקתי לה חשיבות – אבל עכשיו כשקראתי אותה, אולי זה המרחק של הזמן, היא העתיקה את נשימתי:

לך

הנה אנחנו באים, יד ביד, 

כריסטופר רובין ואני,

ושמים את הספר הזה בידך. 

תגידי שאת מופתעת. 

תגידי שהוא מוצא חן בעיניך. 

תגידי שזה בדיוק מה שרצית. 

מפני שהוא שלך – 

מפני שאנחנו אוהבים אותך. 

וזה – ההפתעה, הדיוק, האמת, ואני חייבת לומר גם: האהבה – הוא בדיוק מסוג הדברים, שגורמים לי ממש, אבל ממש, לבכות. 

הדבר הראשון שפו הדב לימד אותי על ספרות הוא שלא צריך להבין. לא מיד ולא הכל. לא בפעם הראשונה. כל זמן שיש קול שנושא אותי — יש לי סבלנות.