“העריסה מתנדנדת על פי התהום, והשכל הישר אומר לנו שקיומנו אינו אלא הבזק קצרצר של אור בין שני נצחים של חשיכה.”
הייתי רוצה לכתוב את המשפט הזה, אבל לא אני כתבתי אותו. זה אחד המשפטים היפים בעיני בעולם, שגם פותח את אחד הספרים היקרים ביותר ללבי, של סופר שמערכת היחסים (החד-צדדית) שלי איתו ארוכה ומורכבת.
הספר הוא דבר, זיכרון. הסופר הוא ולדימיר נבוקוב.
את נבוקוב פגשתי לראשונה בספריה של תיכון דה-שליט אחרי שגברת סבירסקי, המורה חמורת הסבר לביולוגיה, העיפה אותי בנוהל הרגיל מהשיעור. מבחינתה הספריה היתה עונש, ואני ידעתי בדיוק מה לעשות כדי להשיג אותו. הייתי בת 16, שנאתי את כולם, אבל באור האפלולי של הספריה, באוויר הכבד מאבק, הספרים הנוטים על צדם דיברו אלי מבעד לכריכות. כל שהייתי צריכה לעשות היה להוליך את המבט שלי לאורך המדפים ולחכות שהיד שלי תישלח אל הספר הנכון. באותו היום, שבו הוגליתי מהשיעור בנושא מחזור הדם הקטן, היד שלי נשלחה ללוליטה.
אין גיל סוגסטיבי לקריאה כגיל הנעורים. הספרים שקראתי במהלך העשור השני של חיי נטבעו בי כאילו באמצעות ברזל מלובן. ולכן אני זוכרת בדיוק את השיפוע שבו נשברו קרני האור שחדרו מבעד לתריסי ההצללה על האולסטאר השחורים שנעלתי כשפתחתי את הספר וקראתי את מילותיו הראשונות: “לוליטה, הילת ימי, להט לילותי. חטאי, חיי. לו-לי-טה”. (מפאת שלמותו עוצרת הנשימה אני מעתיקה אותו כאן שוב באנגלית, וצריך לקרוא אותו לאט: Lolita, light of my life, fire of my loins. My sin, my soul. Lo-lee-ta.)
כפי שעבור הומברט הומברט (ה”ה) את האובססיה ללוליטה הקדימה זו לבת דמותה ההיולית אנאבל, גם עבורי בואו של ה”ה נרמז בשורה של מספרים בלתי-מהימנים מסדר גודל משתנה – הולדן קולפילד מהתפסן ומרי קת’רין מתמיד גרנו בטירה עולים עכשיו בדעתי. אבל אף אחד מהם לא הכין אותי לברק השטני, לאינטלקט המושחז, להתנשאות העילאית, לשירת המיזנטרופיה הצרופה של ה”ה. בזכותם – בזכות המלים שלו – סלחתי לו על הכל מיד ולמפרע. בזכותן גם לא נקף מצפוני לרגע כשעם הצלצול הכנסתי את הספר מתחת לסווטשירט ונשאתי אותו אל מחוץ לספריה, כי ידעתי שבשבילי הוא נכתב ולי הוא נועד ובלתי אין לו עוד מקום.
בזכות המלים שלו סלחתי לו על הכל מיד ולמפרע. בזכותן גם לא נקף מצפוני לרגע כשעם הצלצול הכנסתי את הספר מתחת לסווטשירט ונשאתי אותו אל מחוץ לספריה
"את חצופה", הוא ענה למנשר המנומק שלי שבאמתלה של שאלות תם התחננו למעשה על כבודו של אביו. "אל תפני אלי יותר לעולם."
***
נבוקוב היה עבורי גילוי מסדר גודל של גלקסיה חדשה. קראתי כל דבר שלו שהצלחתי לשים עליו את ידי. רציתי לאכול את הספרים שלו, את הפרוזה הדחוסה שלהם, לעכל לתוכי את עליונותו הבלתי נסבלת והמענגת בה בעת. לכן, עשרות שנים מאוחר יותר, כשכתב ידו האחרון והבלתי גמור הוצע למכירה, ואני הייתי העורכת הראשית של הוצאת “ידיעות ספרים”, לא היה לאף אחד סיכוי נגדי. למרות שהטקסט נמכר מבלי שניתנה לרוכשים הזכות לעיין בו מראש הייתי מוכנה לשלם כל סכום בעבור הזכות לערבב את עצמי עם המלים שלו באופן רשמי ובל יימחה.
זה היה אחד העלבונות הצורבים של חיי. לאורה – המקור לא היה אפילו כתב יד אלא אוסף ראשוני של רשימות שנכתבו על כרטיסיות אינדקס – בשיטה זו כתב נבוקוב את כל ספריו – ועתה הוצמדו יחדיו לטקסט פרגמנטרי, נטול קוהרנטיות ומשמעות. ונורא מכל זה: הקריאה בו הותירה את רישומה של הירידה הקוגנטיבית של נבוקוב. דווקא הבלחות הגאונות הדגישו את ההיפרמות וההיחלשות של כל מה שהיה פעם חד, מבריק ומושחז. במשך שבועות העיר אותי כתב היד הזה מבועתת משנתי. הרגשתי לכודה בין התביעה של נבוקוב להשמיד אותו לאחר מותו להחלטתו של בנו דמיטרי לפרסמו בכל זאת, משת”פית למעשה בהפרת צוואתו המוצדקת.
כשלא עמד לי עוד כוחי כתבתי לדמיטרי. את דמיטרי בן החמש זכרתי מעמודיו האחרונים של דבר, זיכרון, גרביו מתוחים עד לברכיים ומעילו רכוס עד קצה צווארו, צועד בין הוריו ורה וולדימיר אל עבר האניה שתיקח אותם מאירופה הנאצית אל ניו יורק. במכתבי פניתי ללבו של הילד הזה, שיותר מכל אהב לעמוד על גשרים ולחכות לשריקת הרכבות השועטות מלמטה — אבל מי שענה לי היה זמר אופרה מבטיח ונהג חובב שתאונת מירוצים איומה שמה קץ לכל שאיפותיו והפכה אותו לגבר ערירי ומר, כאילו התגלגלו בו כל גיבוריו הבדיוניים של אביו. “את חצופה”, הוא ענה למנשר המנומק שלי שבאמתלה של שאלות תם בענייני תרגום ועריכה התחננו למעשה על כבודו של אביו. “אל תפני אלי יותר לעולם”.
בצר לי חזרתי אל אביו, שבדבר, זיכרון תיאר את תרגילי הכתיבה הראשונים שלו כניסיון להותיר “סימן שאני חי, שאני עובר דרך או שעברתי דרך, או שאני מקווה לעבור דרך רגשות מסוימים, אנושיים ועזים.” וחשבתי על הדעיכה שלו, על ההבטחה של דמיטרי ועל הפרתה, על הטעות המייסרת שלי. רגשות מסוימים, אנושיים ועזים.
***
לפני שנתיים, בעקבות ספרה היפה מאוד של מיכל פלג החתרנים – מסע בספרות ובמאה העשרים, יצאתי לקרוא מחדש חלק מהיצירות הגדולות של המאה הזאת, שלרובן התוודעתי בין גיל 15 ל-25. קראתי שוב את גוגול ואת אנקת גבהים (לתדהמתי גיליתי שבין קת’רין להית’קליף לא הוחלפו נוזלי גוף, למרות שבזכרוני הוא התקבע כמאהב אפל ונפלא), פרקים אהובים מתוך יוליסס, את אוסטרליץ המופתי, ולבסוף — חזרתי שוב אל לוליטה.
על הדש הפנימי עדיין חיכתה לי חותמת הספריה של תיכון דה שליט, ובעמוד הראשון – המלים בעלות המצלול המתוק בעולם. אבל מיד לאחריהן – ולמרבה התדהמה – נפגשתי פנים אל פנים לא עם אלוף נעורי אלא עם אדם מאוס ונתעב, פדופיל נאלח, שכבר בעמוד 65 – בסצנה שבה הוא בא על סיפוקו על הספה לצדה של לוליטה שאינה חושדת בדבר – הייתי מוכנה לחנוק במו ידי בשילוב של זעם וחלחלה.
אבל מה שזיעזע אותי בעיקר היתה העובדה שבגיל 16 כל זה נעלם לחלוטין מעיני. זאת, למרות שבהקדמה לספר הוזהרתי מפורשות מפיו של ג’ון ריי הבן כי ה”ה הוא “צרעת מוסרית” וכי הדרך שבה הוא יטווה את סיפורו תפיל אותי ברשתו. נדהמתי איך הילך עלי אז קסם הכישוף של המלים ועיוור אותי לכל דבר אחר, ונזכרתי שזה בדיוק הסוד של לוליטה, הכישוף של המלים, שזה בדיוק הדבר שנבוקוב הראה בלוליטה לעולם.
***
על הדש הפנימי עדיין חיכתה לי חותמת הספריה של תיכון דה שליט, ובעמוד הראשון - המלים בעלות המצלול המתוק בעולם
“קיומנו אינו אלא הבזק קצרצר של אור בין שני נצחים של חשיכה”, כתב נבוקוב וצדק. אבל בתווך נגלים לנו מראות יוצאי דופן, רגשות עזים מהכֵל או מנשוא, רעיונות אינסופיים. והדרך היחידה להחזיק בהם, לנעוץ אותם אל הקיר – כמו שעשה נבוקוב לפרפרים שלכד ברשתו – כדי להעמיק ולחקור בהם ולהשתאות מיופיים ומנדירותם, היא באמצעות מלים. ספרים הם מנוע רב עוצמה של רפלקציה ושל התבוננות פנימית באחרים ובעצמנו, החיוניות על מנת להפוך את החיים למסע בעל משמעות. בתוך החיים הסופיים, רק המלים מספקות לנו מפלט מן החמקמק ומן החולף – מעניקות לנו הנצח.
“אני חושב על סוד פיגמנטים עתיקים, סונטֵים נבואיים, מקלט האמנות. וזהו האלמוות היחיד שבו מותר לנו להיות בכפיפה אחת, לוליטה שלי,” חותם הומברט הומברט את הספר.
ובגלל זה אנחנו קוראים ספרים.
