את זרע אנדרומדה קראתי בגיל שלוש עשרה במוצאי שבת אחד, כשההורים שלי יצאו ונשארתי בבית לגמרי לבד. אני זוכרת, בקווים כלליים, מגפה קטלנית, מוות ברחובות, חליפות אב”כ, מדענים ב-CDC, מירוץ נגד הזמן. זה היה הספר הכי מפחיד שקראתי עד אז, ואולי גם מאז. כל כך מפחיד שבערך בחצי הספר הייתי חייבת פיפי מצד אחד וכל כך מבועתת מצד שני שבשיא הרצינות שקלתי להשתין בפח בחדר.
מה שהיה מחריד כל כך בזרע אנדרומדה לא היה הנגיף עצמו אלא מאמצי השלטון למגר אותו. דווקא כוחות הביטחון בבגדי המגן שלהם ברחובות והמדענים בבגדי המגן שלהם במעבדות חשפו ביתר שאת את המנגנונים המתעתעים של המגפה, את אזלת היד של המדע, ואת סחרחרת הכאוס שהיא התוצאה הבלתי נמנעת של אוכלוסיה המותקפת בידי אויב בלתי נראה ששיטות הפעולה שלו אינן ידועות ודרכי ההתגוננות נגדו לוטות בערפל.
זאת היתה האימה שקרייטון היטיב כל כך להעביר, אבל מי שהגדיר אותה טוב מכולם היה מישל פוקו. “דימוי הדֶּבר שווה בערכו לכל הבלבולים ואי הסדרים”, פוקו כותב בלפקח ולהעניש. המגפה מגלמת את “סיוט ההידבקויות, הדֶּבר, המרידות, הפשעים, השוטטות, העריקות, האנשים המופיעים ונעלמים, חיים ומתים בתוך אי-הסדר”. הפנדמיה היא מקרה קצה של הכאוס. התשובה לה היא מקרה קצה של משטור. כדי למנוע קריסה אל התוהו ובוהו נדרשים מנגנוני המשמוע למשטר את האוכלוסיה באופן מוחלט.
מה שהיה מחריד כל כך בזרע אנדרומדה לא היה הנגיף עצמו אלא מאמצי השלטון למגר אותו. דווקא כוחות הביטחון בבגדי המגן שלהם ברחובות והמדענים בבגדי המגן שלהם במעבדות חשפו ביתר שאת את המנגנונים המתעתעים של המגפה, את אזלת היד של המדע, ואת סחרחרת הכאוס שהיא התוצאה הבלתי נמנעת של אוכלוסיה המותקפת בידי אויב בלתי נראה
כך נפתח הפרק האלמותי “הפנאופטיות” בלפקח ולהעניש: “הנה, על פי נוהל מסוף המאה ה-17, הצעדים שיש לנקוט כאשר פורץ דבר בעיר. קודם כל, רישות מרחבי מדוקדק: סגירה, כמובן, של העיר וסביבתה, איסור יציאה ממנה שהעובר עליו דינו מוות… ביום שנקבע מצווים הכל להיסגר בביתם: היציאה מהבית אסורה ודינה מוות… כל משפחה מצטיידת מבעוד מועד… יום יום עובר המורשה ברחוב שהוא אחראי לו; נעצר לפני כל בית; מזמין את כל דייריו להתייצב בחלונות… באופן הזה הוא יגלה בנקל אם מסתירים מתים או חולים. כל אדם סגור בכלובו, כל אדם בחלונו, משיב לשמו ומופיע כאשר מבקשים ממנו, זהו המפקד הגדול של החיים ושל המתים”.
במהלך חודש ינואר סין יישמה את המתודה שמתאר פוקו על כ-50 מיליון איש, וכך הצליחה למגר – בשלב זה לפחות – את המגיפה בתחומה. משטור אוכלוסיה מהסוג הזה לא זר לממשל הסיני, וגם לא לתושבים. אבל הוא בלתי מתקבל על הדעת במדינות המערב, שניהול הסיכונים שלהן – הכלכליים לא פחות מהאנושיים, חשוב להדגיש – מכתיב לעת עתה התמודדות “רכה” שהיא הפארסה הגלובאלית שאנו עדים לה בימים אלה ממש: איתור מאוחר של חולים, בידוד ביתי, הנחיות לא ברורות, איסורים משתנים על תנועה בין מדינות.
מעבר לעובדה שהתמודדות כזאת מסתמכת על האתיקה האישית של, למשל, אוהדי מכבי תל אביב ביציע 8 בבלומפילד, נגזר עליה גם להישאר תמיד עשרה צעדים אחרי המגיפה. תקופת הדגירה של וירוס הקורונה נמשכת עד 14 יום, ולכן מי שחלה הספיק להפיץ את הנגיפים שלו לכל כנפות תבל לפני שהוכנס לבידוד. החוזרים מיפן ומאיטליה טסו במטוסים, נסעו בתחבורה הציבורית וגם בטח עצרו בסופר להצטייד לפני שנכנסנו לבידוד, אם נכנסו. מאות מודבקים תת-קליניים הסתובבו במקומות העבודה שלהם, מששו עגבניות במכולת, ישבו בכיתה ליד חברים שלהם וכו’ לפני שהופיעו הסימפטומים שלהם, אם בכלל.
אנחנו אמנם יודעים הרבה יותר מגיבורי על העיוורון של סאראמאגו או ספינות טרופות של יושימורה, אבל אנחנו חסרי אונים בדיוק באותה המידה
בקיצור, החרא הזה יצא מהסוס, וזה עניין של שבועות עד שכל אחד מאיתנו יבוא במגע עם מישהו שבא במגע עם מישהו שבא במגע עם חולה קורונה. בסופו של דבר גם לא יהיה מנוס מלהטיל סגר א-לה-פוקו על שכונות וערים שלמות, לסגור בתי ספר, למנוע התקהלויות ציבוריות וכולי – רק בואו נקווה שזה יקרה לפני ולא אחרי שאוכלוסיות מוכות פאניקה יבזזו חנויות ושאנשים יתחילו טו דרופ דד באמצע הרחוב, כמו בתמונה המכוננת שצולמה בסין באמצע ינואר.
בשנת 1918 הרגה השפעת הספרדית, שאחוזי התמותה שלה עמדו על 2.5%, 100 מיליון איש ברחבי אירופה. בשלב זה עדיין לא קיים מספיק מידע על מנת לקבוע את אחוזי התמותה מנגיף הקורונה, וישנה גם שניות עצומה בין אזורים שונים בהתאם לבשלות המערכת הרפואית ולנחישות התגובה של המשטר. כרגע ההערכה היא של משהו בין 1% ל-3%. במאה השנה שחלפו מאז 1918 הרפואה התפתחה עד לבלי הכר. באופן מפתיע אבל גם לגמרי לא, זה לא באמת משנה את דרכי ההתמודדות שלה עם מגפה בסדר גודל כזה, בטח אם מביאים בחשבון את העלייה המקבילה בתנועתיות הגלובאלית, שהיא החלום הרטוב של כל וירוס שוחר חיים. למרות פריצות הדרך האדירות בווירולוגיה ובאפידמולוגיה, גם בשנת 2020 העצה הכי טובה שיכולים לתת לנו היא לשטוף ידיים, שזאת אכן טכנולוגיה הגיינית מהפכנית (בשיא הרצינות) אבל היא התגלתה על ידי איגנאץ זמלווייס, רופא מיילד הונגרי, כבר ב-1848.
ללמדנו שהמדעים הם אמנם תחומי דעת מצטברים, אבל המצב האנושי, בעיקר כשהוא מתחכך בכוחות טבע גדולים, הוא קבוע. אותה אקראיות שולטת בו, אותה חרדה מפני המוות והכאוס, אותה התלות בשיקול הדעת של הכוחות האנושיים המושלים בו. אנחנו אמנם יודעים הרבה יותר מגיבורי על העיוורון של סאראמאגו או ספינות טרופות של יושימורה, אבל אנחנו חסרי אונים בדיוק באותה המידה.
אז בידוד נעים לכולם, תתארגנו מבעוד מועד על חומרים משני תודעה, ולא משנה איך תחליטו להעביר את הזמן – רק אל תקראו את זרע אנדרומדה.
