נטע גורביץ
22 ביוני 2022

הספר הנכון

תקציר הפרקים הקודמים: בשנת 2011, לאחר שיותר מ-50 הוצאות דחו את כתב היד שלה, העלתה א”ל ג’יימס לפלטפורמת הסלף-פאבלישינג של אמזון ספר בשם חמישים גוונים של אפור. בתוך כמה שבועות הספר הפך לסנסציה מפה לאוזן והתבסס במקום הראשון ברשימת רבי המכר. ואלרי הוסקינס, סוכנת ספרותית מלונדון, היתה הראשונה לזהות שמדובר בהצלחה שאי אפשר להתווכח איתה, ולקחה על עצמה את הייצוג של ג’יימס, ובתוך עשרה ימים מכרה את זכויות התרגום ל-45 טריטוריות. 

הסיבה שאני יודעת את זה היא שאני הייתי הראשונה שקניתי את הזכויות להוציא את הספר לאור בעולם, עוד לפני שהיה לו מו”ל אמריקאי או בריטי. תמורת כל אחד משלושת הספרים בסדרה שילמתי מקדמה של 1000 דולר. המניות של ג’יימס היו כה לוהטות ששבוע אחר כך, עבור אותה עסקה בדיוק, שילש המו”ל הגרמני 3 מיליון דולר לכיסיה של ג’יימס. זה היה השבוע שבו הצית חמישים גוונים של אפור את המהפכה המו”לית הגדולה של דורנו: מהפכת הרומן האירוטי.

פאסט פורוורד כעשור. אתמול ביקרתי בדוכני שבוע הספר בתל אביב. היריד היה מנומנם יחסית (אולי כי באתי מוקדם), אבל היא אפשר היה להתעלם מהעובדה שהוא צימח איבר חדש (אקסקיוז דה פאן): אגף שלם של הוצאות לאור של רומנים אירוטיים שדוכניהן מוקמו ביריד זה לצד זה על פני שטח כולל גדול יותר מזה של דוכני כל אחת מהוצאות הענק של ישראל – ידיעות ספרים, זב”מ וכתר-מודן. ובשעה שלעורכי הספרות היפה בהוצאות האחרונות היה פנאי לפטפט על דברים משמחים-למדי (למשל צאתו לאור בעברית של אדה של נבוקוב, ויציאתו הקרבה לאור של אינפינט ג’סט של דיוויד פוסט וואלאס, המאגנום אופוסים של שניים מהסופרים המאתגרים בעולם שיהיו נגישים במקרה הטוב לכמה מאות קוראים), ועל דברים פחות משמחים (למשל גוויעתן של הספרות ושל תרבות הקריאה), אל העורכות בהוצאות הספרות האירוטית אי אפשר היה בכלל לגשת בגין עומס הקונות שצבאו על דוכניהן.

אז מה בדיוק קרה במהלך העשור הזה, ומה זה בעצם אומר? האם רומנים אירוטיים נחשבים בכלל לספרות? מה אומרת הבחירה לקרוא את לוהטת בין ידייך לעומת ההחלטה לקרוא נניח את סוס אחד נכנס לבר, או להיפך? ואיך מעצבת אותנו ההחלטה הזאת מבפנים? 

לשאלות האלה בדיוק נדרש הספר הלא נכון, הרומן החדש והכה צייטגייסטי של נעה ידלין. הוא עוסק בקריסתן של היררכיות ספרותיות, ובשאלה באיזה אופן מגדיר אותנו מה שאנחנו קוראים. באופן מקרי או שלא, אלה בדיוק התלבטויות מהסוג שמדיר שינה מעינינו בליטרטי – לאו דווקא בהקשר של רומנים אירוטיים, אלא בהקשר הספרותי הרחב. האם ספרות מסוג אחד טובה מזולתה? “טובה” באיזה אופן? ומי בכלל קובע? 

 

אז מה בדיוק קרה במהלך העשור הזה, ומה זה בעצם אומר? האם רומנים אירוטיים נחשבים בכלל לספרות? מה אומרת הבחירה לקרוא את לוהטת בין ידייך לעומת ההחלטה לקרוא נניח את סוס אחד נכנס לבר, או להיפך? ואיך מעצבת אותנו ההחלטה הזאת מבפנים?

הספרות היפה מצטיירת בספרה של ידלין כעסק של אומללות. קשה עד מאוד לכתוב אותה, ומאתגר ביותר לקרוא אותה. היא מתייחדת אמנם בכך שהיא פועלת על הנפש (ולא על הגוף), אבל היא מפעילה את הנפש באופן שמוציא את החשק לחיות.

על אומללות ועל אושר

פרוזה היא מדיום מושלם לבחינתן של סוגיות מורכבות, והספר הלא נכון אכן מאיר את הנושא מכל צדדיו באמצעות ארבע דמויות: גידי, בעלה של הגיבורה, המייצג את הספינה הטובעת של הספרות היפה; חברתה והמו”לית שלה, המבוצרות בעולם החדש והאירוטי של “הרומן הרומנטי”; והגיבורה עצמה, רונה: סופרת-של-סיפור-גבה-מצח-אחד שלאורכו של הרומן משילה את עורה ומתגלה – לתדהמתה! – ראשית כקוראת, ובהמשך גם ככותבת של ספרות אירוטית. 

הספרות היפה מצטיירת בספרה של ידלין כעסק של אומללות. קשה עד מאוד לכתוב אותה, ומאתגר ביותר לקרוא אותה. היא מתייחדת אמנם בכך שהיא פועלת על הנפש (ולא על הגוף), אבל היא מפעילה את הנפש באופן שמוציא את החשק לחיות. מכיוון שהספרות עוסקת בחתירה אל האמת היא אינה עוסקת באושר – שהוא שקר במהותו, זמני וזעיר וחמקמק – אלא בצער. ניתן למעשה לומר שככל ששפר עליהן יותר גורלן של הדמויות, כן הספר טוב פחות.  

מנגד, הספרות האירוטית – או הפופולרית, או המסחרית – היא עניין משמח. נכון, היא סכמטית, תבניתית, וסופה ידוע מראש, אבל היא משמחת לבב אנוש (וגם איברים נוספים). וחוץ מזה, לזכותה של הספרות הפופולרית עומדת, ובכן, הפופולריות שלה, זו שגם אמש בשבוע הספר אי אפשר היה להתווכח איתה, או כמו שמנסחת זאת אצל ידלין המו”לית של ספרי הארוטיקה: “הסתכלת בזמן האחרון על הרבי-מכר? גמרנו, זה נגמר, אנחנו ניצחנו. בכל קנה מידה, בכל קריטריון. ניצחנו. כל העולם רוצה להיות אנחנו.” 

נראה שידלין, וגיבוריה, הסכינו זה מכבר עם ירידת קרנה של הספרות היפה. זו כלל אינה השאלה העומדת על הפרק. בשלב הזה של העלילה החידה הגדולה היא האם הספרות המסחרית תמחה בסופו של דבר את הספרות היפה מעל פני האדמה. זאת בדיוק העמדה שמנסח גידי ביחס לספרות אירוטית: “ברור שזה הדבר שהכי קוראים היום, זאת הסיבה מספר אחת שהספרות הרוסה, שהטעם של אנשים הרוס.. וזה משחית את הספרות, זה יוצר תפיסת עולם מעוותת של מה זה אמת ומה זה ריאליזם… זה דבר שמתחזה לספר, לכי אחר כך תקראי לא יודע מה, תקראי את פוקנר… זה לא שזה לקרוא וזה לקרוא, זה לקרוא וזה דבר אחר, זה מלמד אותך שלקרוא זאת פעולה שונה ממה שאת ואני וכל המין האנושי מכירים כבר ארבעת אלפים שנה, זה מחליף את זה במשהו אחר, וזה כבר לא יתחלף חזרה, זה ברור לך.”

 

לתת למלים לעשות בך

כשבועיים אחרי שרכשתי את הזכויות לטרילוגיה של חמישים גוונים הגיעה בדואר חבילה מוזרה, צרה ומוארכת. בתוכה נח סרגל עץ באורך 40 ס”מ, כזה שלקוראי ספרות יפה ישר עושה אסוציציות של אנשי חינוך מרי נפש והמלקות שהם נוהגים להפליא ביתומים אומללים כמו אוליבר טוויסט. ואכן, כשהפכתי אותו גיליתי שעל גבו הוטבעו המלים Spank you very much – אבל הכתב האדום והעגלגל באופן פתייני רימז על עולם אסוציציות אחר לגמרי. 

לפעמים, כשאני מתהלכת במשרד כה וכה כדי לחשוב, אני מרימה את הסרגל הזה בלי משים בידי הימנית ומכה בו על כפי השמאלית הפתוחה. אי אפשר להתכחש לזה: יש משהו מספק מאוד בצליל שהוא מפיק, מקצב מהדהד שעוזר לי לחשוב על ספרים ועל קוראים. על כמה הם שונים זה מזה וכמה בלתי אפשרי לסווג אותם ל”סוגים” או “רמות”. על אלה שרוצים לדמם מבפנים, ועל אלה שלא מוכנים ששום דבר רע יקרה בספרים שהם קוראים. ובעיקר – על אלה שנהנים מסוגים שונים כל כך של ספרים, ששום דבר לא מפריע להם לגמוע חודש אחד את חיים קטנים ובחודש שלאחריו את אדון האור ומיד אחר כך את ספינת הגורל באותה מידה של צימאון, שפשוט נותנים, כמו שכתבה יונה וולך, למלים לעשות בהם. 

ואז, לפעמים, בבת אחת נופל לי אסימון ואני ניגשת לגליל הגדול של הנייר החום ופורשת אותו על השולחן ומצמידה את הסרגל לשוליו, ובתנועת יד אחת מהירה קורעת גיליון ועוטפת בו ספר. ולא איכפת לי בכלל איזה ספר זה כל זמן שאני יודעת שעבור הקוראת שעליה אני חושבת, על כל הניואנסים שלה כאדם קורא, הוא פשוט מאוד הספר הנכון

מנגד, הספרות האירוטית היא עניין משמח. נכון, היא סכמטית, תבניתית, וסופה ידוע מראש, אבל היא משמחת לבב אנוש (וגם איברים נוספים). וחוץ מזה, לזכותה של הספרות הפופולרית עומדת, ובכן, הפופולריות שלה.