מאז ומתמיד, כשהעיניים שלי פגשו בספר, הן התבייתו מיד על המלים וחרשו אותן תלם תלם — אבל עתה הן שטו על פניהן כטובע בים המבקש קרש להיאחז בו.
לפני כמה שנים איבדתי את היכולת לקרוא.
הספרים היו עדיין ערומים בערימות על השידה שלי, על השולחן שלי, למרגלות המיטה. אבל בעוד שפעם הם לחשו אלי מבעד לכריכות המפתות שלהם, עתה נדמה היה שהם שרועים מסביבי בפישוט איברים, רופסים ועייפים, כאילו אבדה להם היכולת לגלות לי איזשהו סוד.
זה היה שיאו של תהליך שנמשך חודשים ובוודאי הרבה יותר.
מאז ומתמיד כשהעיניים שלי פגשו בספר הן התבייתו מיד על המלים וחרשו אותן תלם תלם, אבל עתה הן שטו על פניהן כטובע המבקש קרש להיאחז בו. קראתי שוב ושוב פסקאות ולא ידעתי אם אני קוראת אותן לראשונה או שאולי כבר קראתי אותן לפני כמה ימים. ובעיקר: נדמה היה לי שמיציתי. שכבר קראתי את כל הסיפורים כולם. העולם הזה, שבו שהיתי בגוף ובנפש במשך עשרות שנים, הלך ונסגר בפני.
למרבה הפלא המשכתי לחיות.
היו לי עכשיו מקומות חדשים לקרוא בהם ולכתוב להם, מקומות מעוצבים וצבעוניים שהלכו איתי לכל מקום ודיברו איתי בצלצולים והתרעות, ובכל מקרה: הסתבר שלא הייתי לבד. עוד ועוד אנשים ציינו במידות שונות של אשמה, הקלה וחוסר אונים שהם כבר לא קוראים.
כל העניין הזה של הספרים נהיה הכי שנה שעברה.
***
העידן שאנו חיים בו נקרא עידן הדפוס המאוחר או העידן הדיגיטלי המוקדם, תלוי את מי שואלים. מה שברור הוא שבמעבר מתרבות מבוססת-ספר לתרבות של קריאה דיגיטלית, אנחנו מחליפים הרבה יותר מאשר את הטכנולוגיה עצמה. במהלך העשור האחרון הטכנולוגיה הדיגיטלית שינתה באופן רדיקלי כל היבט של חיי הקריאה: היא שינתה את מה שאנחנו קוראים, את איך שאנחנו קוראים, וגם כמה אנחנו קוראים. זו לא באמת הפתעה: המדיום הוא המסר. למרות ששתי הפעולות נראות לכאורה זהות, לקריאה מעל מסך ולקריאה של ספר כמעט שאין שום דבר מן המשותף.
בסביבה עתירת המידע והסחות הדעת של האינטרנט, מוקף באוקיינוס אינסופי של אינפורמציה ואפשרויות, המוח חווה עומס קוגנטיבי שדוחף אותו לבצע שורה של התאמות. ראשית, הוא עובר מקריאה ליניארית רצופה ל”רפרוף” (skimming). רפרוף היא הפעולה שאנחנו עושים מול טקסטים בסביבה דיגיטלית: קוראים את תחילת הטקסט, סורקים ברפרוף את המשכו אחר משפטי מפתח, עוברים לסופו, ורק על פי הצורך חוזרים אחורה ומשלימים פערים.
כדי להתמודד עם שפע האפשרויות שהאינטרנט מציע אנו קוראים מהר יותר, ובפרצים. לשם כך אנחנו מבצעים עסקת חליפין בלתי מודעת: אנחנו מקריבים את הצורך להבין ולדעת לטובת הצורך לחסוך ולהרוויח זמן. לכן באופן טבעי אנחנו מחפשים אחרי הזיקוק המהיר, התמציתי והשטחי ביותר של מידע שאנחנו כבר לא מוכנים לחשוב עליו בעצמנו. זוהי קריאה ש”רודפת אחרי ההווה” כפי שניסח זאת וולטר בנימין, אחרי “מידע שלא שורד את הרגע שבו הוא חדש”. אנחנו טובעים באוקינוס של מידע המיוצר לא משום שהוא משמעותי, אלא משום שניתן להשתמש בו לעשיית רווחים.
מכיוון שאת מירב שעות העירות שלנו אנחנו מבלים מול מסכים, המוח מסתגל מהר מאוד לברירת המחדל של עיבוד טקסטים במהירות גבוהה בסביבה רוויית גירויים. ככל שאנחנו קוראים יותר במדיום הדיגיטלי, החיווט הבסיסי של המוח משקף יותר ויותר את המאפיינים של המדיום הזה. הבעיה מתחילה כשמבלי שאנו שמים לכך לב המוח ממשיך ליישם את אותה התנהגות גם כשהוא נתקל בטקסטים סטטיים, כמו, למשל, ספרים.
אלא שהספר דורש ומתגמל צורה שונה לחלוטין של קריאה: קריאה איטית וממושכת, שתובעת מהקורא זמן וסבלנות. טקסטים ספרותיים ועיוניים משמעותיים לא חושפים את סודותיהם לקורא שאצה לו הדרך. כדי להלום בלב ולהסעיר את הדם ולגייס לפעולה את כל המנגנון הפואטי המרובד שמתוכו מתגשמת המשמעות ומשתחרר הדופאמין המלים דורשות את שלהן. והדבר שהן דורשות הוא התמסרות.
היכולת הזאת להתמסר לטקסט, להפקיד בידיו את התודעה הסבלנית המשוחררת מגירויים ומהסחות דעת, היא יכולת שהחברה האנושית הולכת ומאבדת. זה נכון בוודאי לילידים דיגיטליים, אבל זה נכון גם למי שגדלו על ברכיו של הספר הכרוך. המוח הוא איבר אלסטי הרבה יותר מכפי שאנו נוטים לחשוב. אנחנו חיים בעידן שבו יכולת הקריאה המשמעותית מתנוונת בקצב מבהיל, נכנעת ללא קרב לצונאמי האדיר של ממים וסרטוני טיק טוק וסטטוסים ועדכונים והתרעות והגלילה האינסופית, הממכרת, אל עבר הכלום.
כדי להלום בלב ולהסעיר את הדם ולגייס לפעולה את כל המנגנון הפואטי המרובד שמתוכו מתגשמת המשמעות ומשתחרר הדופאמין המלים דורשות את שלהן. והדבר שהן דורשות הוא התמסרות.
אורוול פחד מעולם שבו תיאסר קריאה של ספרים. האקסלי, לעומת זאת, פחד מעולם שבו לא תהיה סיבה לאסור על קריאת ספרים כי לא יהיה מי שמעוניין לקרוא אותם מלכתחילה.
***
את 1984 ואת עולם חדש ואמיץ קראתי בגיל הנעורים, ויחד עם אסימוב וברדברי הם עיצבו במידה רבה את תודעת העתיד שלי. במצטבר ביליתי שבועות שלמים מחיי בלהרהר מי דייק יותר בחזון שלו: אורוול או האקסלי.
אורוול פחד מעולם שבו תיאסר קריאה של ספרים, שהאמת תוסתר בו. האקסלי, לעומת זאת, פחד מעולם שבו לא תהיה סיבה לאסור על קריאת ספרים כי לא יהיה מי שמעוניין לקרוא אותם מלכתחילה. העולם של האקסלי אינו עולם של העדר מידע אלא של הצפת מידע, שבו האמת טובעת ונעלמת בים של חוסר רלוונטיות. האקסלי פחד שהטכנולוגיה תהפוך אותנו לתרבות טריוויאלית של יצורים אנוכיים ופאסיביים המתקיימים בעולם נטול לכידות או מובן, שאינו שואל אותנו דבר, ולמעשה אינו מאפשר לנו לעשות דבר: עולם שהוא סגור לעצמו לחלוטין וגם מבדר לאין קץ.
ולמרות שבמשך שנים הלב שלי נטה לאורוול, והחזון האוטופי-לכאורה של האקסלי נראה לי פשטני ומופרך, לימים הסתבר לי שדווקא האקסלי הוא זה שצדק. בדרך היו, כמובן, ספרים נוספים שדמיינו עולם בלי ספרים. פרנהייט 451 כמובן, המעניק של לויס לורי, סיפורה של שפחה, ולאחרונה גם מרנגה של ולדימיר סורוקין. כאילו רק כדי להוכיח את הנקודה, כל מי שיקרא בספרים האלה יבין מיד ובאופן בלתי אמצעי ובלתי נשכח מה יש בהם, בספרים, שקשור באופן עמוק כל כך לזהות האנושית שלנו. אלה דברים שנוגעים לשליטה על הנרטיב, להפיכת מידע לידע וידע לחוכמה, לקימומה של חשיבה ביקורתית, לטיפוחה של אמפתיה, להרחבת גבולות האני — להתחברות לתודעה האנושית הגדולה שבמשך שנים ומאות מזקקת את כל מה שיש לומר על העולם למלים של אמת ושל יופי שנטמעות בנפש ובתודעה ובגוף.
***
אני נאלצתי להיות מגורשת מהעולם הזה כדי לגלות אותו מחדש. כדי להיזכר שלמרות שאני אוהבת את המהר, את האינטנסיביות והבו-זמניות של העולם החדש שבו החלל והזמן מותכים לאינספור אפשרויות המייצרות שכרון מציאות ממכר — את הלאט אני צריכה בשביל לחיות. בשביל לחיות אני צריכה את הליניאריות, את הדבר בעל ההתחלה-האמצע-והסוף, את הדבר שמישהו עמל עליו אלפי שעות יותר מכפי שייקח לי לקרוא אותו, שהזמן והתשוקה שהושקעו בו הטעינו אותו במשמעות המבקשת עכשיו להיטמע בתוכי.
אז אני מעבירה את האצבע שלי על שדרות הספרים הזקופות המגנות בגופן על הסודות הטמירים שאני שוב מתאווה לשמוע, ואני מזכירה לעצמי: you are now entering a different dimension.
ויותר,
אני לא
רוצה
לצאת.
