הסוג והעצימות של הסבל הספרותי שאנחנו מחפשים הוא אחד הפרמטרים שיותר מכל מגדיר אותנו כקוראים, בין אם אנחנו מודעים לכך ובין אם לאו.
אחת ההתמודדויות הקשות של מי שמגדירים את עצמם כאנשי ספר היא הכורח להודות שוב ושוב באי קריאתם של ספרים מסוימים, בעיקר קאנוניים. אי אפשר לקרוא הכל, אף אחד לא קרא הכל, זוהי הרי אמת ברורה מאליה, ובכל זאת, אין מבחן מוסרי קשה יותר (אוקיי, בטח יש, אבל זה בוודאות אחד הקשים) מאשר לשבת בחדר מלא אנשי ספר ולהתוודות שלא קראת למשל את מובי דיק, או את האמן ומרגריטה, את סיפור על אהבה וחושך, את ההיסטוריה הסודית – השלימו את החסר, כל אחד מנהל את הפנקסנות הזו עבור עצמו. מכל מקום, מדובר בקושי כה אקוטי עד שכמה ספרים נכתבו על מנת לטפל בו ספציפית, כולל הקלאסיקה How to Talk About Books you Haven’t Read שאומרים שהוא מצוין (אבל – הכניסו כאן כחכוח נבוך – אנחנו לא יודעים כי טרם קראנו).
מובי דיק היה זה שהצית שיחה ברוח זו במשרד לפני כמה ימים, ולא בכדי – זה ספר שאיכשהו מתפקד פה כנייר לקמוס למשהו, לא לגמרי ברור למה, כי אנחנו חצויים בין מעריציו המושבעים לבין אלה שלא קראו אותו ואין להם שום עניין לקרוא אותו, ומה שיותר גרוע – התחילו לקרוא אבל לא סיימו. ובכן, באותה שיחה קאז’ואלית הודתה המתחילה אך לא מסיימת באי הסיום בכנות ראויה לציון, ואף הגדילה והוסיפה: “פשוט לא הבנתי למה אני צריכה לסבול ככה.”
מסביב לשולחן השתררה דממה וחמישה מבטים המומים הצטלבו במרכזו. “את לא מבינה למה את צריכה לסבול,” הדהד אט אט את המלים זה שכולנו ידועים שיש לו קעקוע של צלצל על השכמה השמאלית, “את לא רוצה לסבול כשאת קוראת.”
“לא לא לא,” הזדעקה הלא מסיימת, “ברור שאני רוצה לסבול! פשוט לא ככה.”
ועל זה היא נענתה: “אני מבין. את מוכנה לסבול סבל של עפיפונים“.
זר לא יבין זאת כי על פניו מדובר בשיח תרבותי, אבל אלה היו חילופי גידופים קשים. היא למעשה קראה לו ניאנדרטל חסר תחכום שזקוק למלחמת חורמה עם איתני הטבע ולשורה של מיתות אלימות כדי להרגיש משהו, והוא קרא לה בחורה דביקה וסנטימנטלית שצריכה שיצפו לה את המציאות באבקת סוכר. בנס זה לא הידרדר למכות, בנס וגם בזכות העובדה שמידת הסבל הספרותי וסוגו הם מסוג הנושאים שאנחנו מתעניינים בהם במיוחד ואחד המדדים שאנו מעניקים להם את המשקל הרב ביותר בבואנו לבחור ספרים עבור קוראינו.
החיים הם תקופה קשה, והספרות, המבקשת לשמש להם בבואה, משקפת את הסבל הכרוך בהם על כל גווניו. בהגדרתה המצמצמת ביותר הספרות היא יצירה טקסטואלית שיש לה גיבור וקונפליקט. אין קונפליקט – אין ספרות. אמרנו קונפליקט – אמרנו סבל. (אם היינו מקשיבים יותר בשיעורי לוגיקה יכול להיות שהיינו יכולים לגזור מכל זה איזו אקסיומה, אבל אתם מבינים את רוח הדברים). לא זו אף זו: אחד מתפקידיה של הספרות, או לפחות אחת מתופעות הלוואי שלה, הוא השיקוף והתיווך של הסבל האנושי, והפיכתו לנסבל או לפחות למובן יותר באמצעות המנגנונים הרטוריים והפואטיים שהם מטה לחמה. ניסח זאת טוב מכולם דווקא טום ווייטס, שהוא בכלל סינגר-סונגרייטר אבל בעל קילומטרז’ סבל אישי מכבד. “The world is a hellish place, and bad writing is ruining the quality of our suffering,” הוא כתב פעם. אנו זקוקים לספרות על מנת להתעלות מעל לסבל הפרגמטי, הנוכח בכל, ולהתמיר אותו בחוויה האסתטית שהופכת אותו לנסבל.
מכל מקום, הסוג והעצימות של הסבל הספרותי שאנחנו מחפשים הוא אחד הפרמטרים שיותר מכל מגדיר אותנו כקוראים, בין אם אנחנו מודעים לכך ובין אם לאו. המודעים שמבין קוראינו נותנים בסבל שלהם סימנים: “העיקר שיהיה סוף טוב כי אחרת אני אהיה עצובה ואבכה נורא,” למשל, או “מעדיפה מרירות על מתיקות,” או “אני מחפש ספרים שיטלטלו אותי כל כך שלא אהיה אותו אדם לאחר הקריאה שלהם,” או (החביב עלינו מכל): “כל הדיכאון הזה של חוויית הבדידות והניכור בעולמו של המספר הבודד והמנוכר – חסכו ממני בבקשה”. ויש גם את תתי הז’אנרים, כמו מי שלא נרתעים מאלימות אבל מחריגים מוות של ילדים, אונס, או שואה, ואת אלה שדווקא מבקשים שואה שואה שואה! (למי שתהו, שואה ומד”ב הם שני הז’אנרים המאוזכרים ביותר על ידי קוראינו, אולי בגלל ששניהם חורגים כל כך מכל חוויה אנושית מוכרת).
קטגוריזציה המועילה לנו מאוד היא זו המבחינה בין העקה האקזיסטנציאלית, המוכרת לכולם ונובעת מעצם היות האדם בעולם, לבין סבל המתגלע במצבי קיצון, כמו למשל כשאתה מלח זוטר בספינה היוצאת לציד לווייתנים וכעבור אלף עמודים מוצא את עצמך מתנודד בלב ים בתוך ארון קבורה אחרי שכל מכריך עלי אדמות מצאו את מותם הנורא. אנחנו עושים את מירב המאמצים כדי להתאים את הספרים שאנחנו שולחים לסאת ייסוריו של כל קורא, אבל ישנם גבולות שאנחנו לא יכולים להניח אפריורי שנוכל לעבור, כמו למשל במקרה של חיים קטנים, אחד הספרים הטובים שראו אור בשנים האחרונות וללא ספק התיאור הנוקב והעמוק ביותר של נפש מיוסרת שהנפיקה הספרות האנגלוסקסית זה שנים, אבל האירועים המתרחשים בו וסופו הבלתי נמנע הם מעבר למה שאנחנו יכולים להניח שקורא כלשהו ירצה להתמודד איתו.
וכמו כל דבר אחר בחיים גם העניין החמקמק הזה קשור לטיימינג, כפי שגילינו כששלחנו בחודשי הקורונה את תחנה אחת עשרה העוסק רובו ככולו בשורדים הבודדים המנסים לשקם את חייהם אחרי מגפה עולמית איומה (ספר אדיר!). חצי מהקוראים לא יכלו להודות יותר על ההזדמנות לחוות דרך הספר משהו מהחרדה ומחוסר הוודאות שאפיינו את התקופה ההיא, להמשיג את המתרחש ולקבל קצת פרספקטיבה. השאר כתבו לנו שמה נסגר איתנו ושהספר בא להם בלילה בסיוטים ואיפה מבטלים את המנוי.
אז אנחנו מקווים שסבלתם – סליחה, נהנתם, בספרות זה בסוף אותו הדבר – איתנו החודש כהלכה, ומחכים כבר לחודש הבא, כי מקורות הסבל הספרותי שאנחנו שותים מהם הם לגמרי לגמרי כמעיין המתגבר (ואפרופו זה, על הסבל הנובע מספרים יומרניים נכתוב אולי בחודש הבא).
מסביב לשולחן השתררה דממה וחמישה מבטים המומים הצטלבו במרכזו. "את לא מבינה למה את צריכה לסבול," הדהד אט אט את המלים זה שכולנו ידועים שיש לו קעקוע של צלצל על השכמה השמאלית, "את לא רוצה לסבול כשאת קוראת."
