דווקא היצירה הזאת, המחזיקה פחות מ-80 עמודים, מספרת את הסיפור של המוטיבציה של הכתיבה, של המאבק והייסוריים הכרוכים בה, ושל הנחמה המוגבלת שבכוחה, לפעמים, לספק.
אומללות שאינה מבקשת דבר הוא ספר צנום המחזיק את ניסיונו של פטר הנדקה (זוכה פרס נובל לספרות ב-2019) לספר את סיפור חייה של אמו שהתאבדה בגיל 51.
הנדקה מתאר את אמו כילדה חכמה ונמרצת, שהגורל שציפה לה הוא ארכיטיפ של חייהן של נשים שעשו את הטעות האיומה ונולדו לפני כמאה: תשוקה מוקדמת להשכלה ולסוכנות בעולם המשתברת על סלעי סדר הדברים של הזמן ההוא, רומן קצר עם בנקאי נשוי שמסתיים בהריון לא רצוי, נישואים חפוזים לחייל משוחרר שמסכין לקחת אותה “במצבה”, ואחריהם חיים אומללים של לידות, עוד ועוד הריונות שיש לסיימם באמצעות מסרגה, וכל זה על רקע עוני ומחסור שהבעל מנסה לאלחש באמצעות שתייה מופרזת שמובילה כמובן להתקפי אלימות בלתי נמנעים המכוונים נגדה, עד ש”להמשיך לחיות לא בא בחשבון”, כפי שכותבת היא עצמה במכתב הפרידה שהיא משאירה.
זה סיפור פשוט, בנאלי כמעט, לכאורה קראנו כמותו עשרות: “היא הייתה, היא נהייתה, היא לא נהייתה כלום”. אבל הנדקה נאבק מרות בניסיון לספר אותו כי זהו סיפורה של אמו, ולכן גם סיפורו שלו, וכאן אין בידיו את המותרות של הרחקת עדותו השמורים כדבר שבשגרה לסיפורי בדיון. ולכן סיפורה של האם נכרך בסיפור ניסיונו של הבן לספר אותו, וליתר דיוק: בסיפורו של סופר הנתקל באימה גדולה ומשתקת הכופה עליו לכתוב אותה. “היו רגעים של אלם עמוק ביותר והיה הצורך לנסח אותם – אותם מניעים שבגללם כותבים מאז ומעולם”. ודווקא היצירה הזאת – המחזיקה פחות מ-80 עמודים ואפילו נובלה לא ניתן לכנותה – מספרת את הסיפור הזה, של המוטיבציה של הכתיבה, של המאבק והייסוריים הכרוכים בה, ושל הנחמה המוגבלת שבכוחה, לפעמים, לספק.
הנדקה כותב כדי לנסח את האלם שנתקף בו במלים, למרות ש”יש צורך להרגיש שאת מה שעובר עליך עכשיו אי אפשר להבין ואי אפשר לשתף בו אף אחד: רק ככה יש לזעזוע טעם וממשות בעיניך.” אי אפשר לשתף אבל גם אי אפשר להניח מאחור, כי חוויית הזעזוע, כל זמן שהיא מתקיימת, חזקה בהרבה מכל ממד אחר של המציאות: “אני מתפלא איך חפצים שאני מחזיק לא נשמטו מידי מזמן, עד כדי כך חושי מתקהים פתאום כשאני חושב על ההתאבדות הזאת. ובכל זאת אני משתוקק לרגעים כאלה, כי האטימות נעלמת אז והראש מצטלל לגמרי. אני מזדעזע ושב מרגיש טוב: סוף סוף לא משעמם עוד, הגוף חסר כוח התנגדות, אין מרחקים מעייפים הזמן עובר בלי כאבים.”
ולכן: כתיבה. “אני מתאר [את המצבים האלה] וכבר אני מתחיל להיזכר בהם כאילו היו פרק חתום מחיי, והמאמץ להיזכר ולנסח תובעני כל כך, שהחלומות בהקיץ הקצרים של השבועות האחרונים כבר נהיו זרים לי… כשאני כותב, אני כותב בהכרח על העבר, על משהו שהתגברתי עליו, לפחות למשך זמן הכתיבה.” אבל האימה הטרייה – “שניות אילמות של אימה, רגעים שבהם התודעה נתקפת חלחלה מרוב אימה” – לא מאפשרת לו לארגן את הסיפור באופן הליניארי והקוהרנטי שבאמצעותו “מקווים להשתלט על החרדה הפנימית”, והוא נותר “שוב ושוב עם מצבים.. כן, מצבים, לא סיפור שלם עם סוף צפוי המביא עמו, כך או כך, נחמה.”
אחד הפרגמנטים האלה מתאר את הדרך שעושה אמו אל הקריאה אחרי שילדיה בגרו. “אבל אמי לא היתה באופן סופי ליצור מפוחד, חסר מהות… היא קראה עיתונים ועוד יותר ברצון קראה ספרים, שאת הסיפורים המסופרים בהם יכלה להשוות לתולדות חייה עצמה… היא קראה את כל הספרים כאילו היו תיאור של חייה שלה ובתוך כך התמלאה חיים. בעקבות הקריאה היא יצאה סוף סוף משתיקתה על עצמה; למדה לדבר על עצמה… כך בהדרגה נודע לי משהו עליה.”
אבל כמו שהכתיבה מספקת בטקסט הזה ארוכה מוגבלת, כך גם הקריאה: “אמנם את הספרים קראה רק כסיפורים מן העבר, אף פעם לא כחלומות לעתיד; היא מצאה בהם את כל מה שהחמיצה ולא תשיג עוד לעולם… הספרות לא לימדה אותה לחשוב מעתה על עצמה, אלא הראתה לה שבינתיים כבר מאוחר מדי לעשות זאת.”
מעט מדי, מאוחר מדי.
אבל לא עבורנו. כי הכשלון של הנדקה, מכורח הנסיבות של הכתיבה, להיצמד למוסכמות של הרומן הריאליסטי הוא הניצחון של הספרות להמציא את עצמה מחדש ולשכלל את עצמה כדי לשקף “צורות חדשות, לא משוערות, של ייאוש שאיננו מכירים אותן”. וכל זמן שאנחנו יכולים לקוות להתקרב לייאוש שלנו ולאימה האילמת יש תקווה, ואת התקווה הזו לא ניתן לנסח טוב יותר מאשר במשפט שחותם את הספר:
“פעם אכתוב על כל זה דברים יותר מדויקים”.
הנדקה נאבק מרות בניסיון לספר את הסיפור הזה כי זהו סיפורה של אמו, ולכן גם סיפורו שלו, וכאן אין בידיו את המותרות של הרחקת עדותו - השמורים כדבר שבשגרה לסיפורי בדיון.
