נטע גורביץ
5 בפברואר 2021

על הזמן של הספרות

 המודרנה היטיבה עם הספרות גם כי היא יצרה בשוק הספרים איזונים ובלמים. הטכנולוגיה של כתיבת ספרים ביד, טיוטה אחר טיוטה, הציבה רף כניסה גבוה מאוד למועדון.

הזמן הוא התווך של המציאות האנושית, ובכל זאת הוא נותר מסתורין גדול. אנחנו חווים אותו באופן סובייקטיבי: הדקה שאנחנו מבלים מול הקערה המסתובבת במיקרו נדמית לעתים ארוכה יותר מהשבוע כולו כשאנחנו מנסים להבין, בדרך כלל בחמישי בערב, לאן הוא טס. אבל ישנה גם חוויית הזמן הכללית, הקוקלטיבית, שמשתנה מן היסוד מעידן לעידן. הזמן של התנועה השמימית הקדומה ששרר בעולם לפני המהפכה הניאוליתית, הזמן החקלאי שהתקבע בתודעה אחריה, והזמן הקצוב, המתקתק, שהמצאת השעון המכני פילחה לשעות, דקות ושניות — והמהפכה התעשייתית הלכה והאיצה. זהו הזמן של המודרנה, הזמן של העיר – והוא התאים לספרות כמו כפפה ליד.

מי שזכה להתבגר לפני המהפכה הדיגיטלית זוכר בוודאי את תחושת הזמן של המודרנה. הזמן של המודרנה הסתיר בתוכו שפע. זה היה זמן שאפשר היה לבזבז, שהסתיר בין קפליו כיסים של שעמום, זמן שהיה רחב מספיק כדי להכיל בהייה בחלל, שיטוט אקראי, ישיבה עצלה. לספרות היה, ובכן, זמן לצמוח בתוך הזמן הזה. מחד גיסא, התיעוש והשוק כבר סיפקו את כל פלטפורמות הייצור וההפצה שהיא נזקקה להן כדי להגיע לקהל הרחב. מאידך גיסא, מנגנוני הקפיטליזם והמדיה טרם איינו לחלוטין את האפשרות להתנתק מהרגע הנוכחי – ולהתמסר.

המודרנה היטיבה עם הספרות גם כי היא יצרה בשוק הספרים איזונים ובלמים. הטכנולוגיה של כתיבת ספרים ביד, טיוטה אחר טיוטה, הציבה רף כניסה גבוה למועדון. קשה להאמין, אבל טולסטוי, לדוגמה, כתב את אנה קרנינה, לדוגמה, בכתב יד. וירג’יניה וולף כתבה במכונת כתיבה. בלי קופי/פייסט, בלי עקוב אחר שינויים, בלי ויקיפדיה. כתיבה כזאת היא סוג אחר של מלאכה, ונדרש כשרון ניכר ותשוקה אמיתית לדבר על מנת לצלוח אותה. מספר הספרים שראו אור היה לכן קטן באופן ניכר בהשוואה למצב כיום, דבר שאיפשר לספרים להשתהות שבועות וחודשים ארוכים בחנויות הספרים. במרחב הזה נוצרה תרבות של ביקורת ושל שיח ספרותי. שמעם של ספרים מצוינים עבר מפה לאוזן, כי היה די זמן לקרוא ולדון בספר מסוים לפני שהוא פונה מהמדפים והפך ללא רלוונטי.

הדינמיקה הזאת ניכרת בניתוח הנתונים של רשימות רבי המכר של הניו יורק טיימס, שהחלו להתפרסם בשנת 1931. ב-90 השנים שחלפו מאז מתקצר בהתמדה הזמן הממוצע שבו שוהים ספרים ברשימה (הערה לעצמנו: רבי מכר הוא נושא מרתק ששווה להקדיש לו רשימה בפני עצמה). ישנם כמובן יוצאים מן הכלל, אבל הממוצע, שבשנות ה-50 של המאה ה-20 עמד על חמישה שבועות, התקצר כבר במפנה המאה ל-2.3 שבועות. רשימות רבי המכר משקפות את תרבות הקריאה וגם מניעות אותה. בשנות ה-90 כללה הרשימה של “הארץ”, כמעט מדי שבוע, ספרים של סראמאגו, פול אוסטר, אליס מונרו, יהושע קנז, חיים באר – יצירות בעלות משקל שמצאו את הקהל שלהן כי היה להן זמן. היום מי שיעיין ברשימות רבי המכר ספק אם יזהה בהן ספר או סופר כלשהו, וגם אם כן, בשבוע שלאחריו סביר להניח שהוא כבר לא יהיה שם בכלל.

העידן הדיגיטלי, המכונה גם “עידן הדפוס המאוחר”, שינה מן היסוד את הזמן הקולקטיבי. הזמן הדיגיטלי הוא “זמן עולם”: כל מה שמתרחש בכל נקודה בגלובוס נגיש לנו באופן מיידי ומוצף כל העת. ההווה כופה את עצמו עלינו באמצעות מידע שלא שורד את הרגע שבו הוא נכתב. הקלות הבלתי נסבלת של כתיבה, שיתוף והעברה של מידע פרצה את כל הסכרים של הרפוביליקה הספרותית מחד, אבל מאידך ממשיכה לחתור בהתמדה תחת המרחב שצריך להיווצר בזמן לטובת הקליטה וההשתהות בטקסט הספרותי, הארוך. זהו עידן שיש בו, באופן פרדוקסלי, הרבה יותר כותבים מקוראים.

הזמן הדיגיטלי לא טוב לספרות. אמנם יוצאים כיום לאור יותר ספרים מאי פעם, ישנם יותר מקומות לקנות ספרים ויותר פלטפורמות לצרוך באמצעותן טקסטים ספרותיים. אבל זה רק מסך עשן. מאחוריו מידלדלת הכתיבה, מידלדלת הקריאה, מידלדלת יכולת ההבעה וההפשטה והחשיבה המורכבת, וזה מצער, כי כמו שאמר ויטגנשטיין, גבולות השפה הם גבולות העולם.

זה לא אומר שלא נכתבים ומתפרסמים ספרים מצוינים גם היום, כל הזמן – חלקכם יקבלו כמה מהם בחודש הבא (אנחנו יודעים מי ואתם לא :)). וזה לא אומר שהעידן הזה לא מציע שפע של פלאות אחרים (גטקסי! ספוטיפיי!) אבל באופן כללי חשוב לדעת, שכיום, כשאתם קוראים ספר טוב, זה רק בגלל שהצלחתם לדפוק את השיטה.

אמנם יוצאים כיום יותר ספרים מאי פעם, אבל זה רק מסך עשן. מאחוריו מידלדלות הכתיבה, הקריאה, יכולות ההבעה וההפשטה, וזה מצער, כי כמו שאמר ויטגנשטיין, גבולות השפה הם גבולות העולם.