נטע גורביץ
3 במרץ 2021

על ספרים קרים

זו אולי עמדה לא מאוד פופולרית, אבל לא היו שמחים מאיתנו שגם הפעם “הסערה” המדוברת הסתיימה תוך 24 שעות ושנזקיה הסתכמו בלא יותר מאשר כרית רטובה במרפסת ועוד מנה מופרזת של הייפ תקשורתי. אנחנו שונאים את החורף. שלג מעביר רעד במורד עמוד השדרה שלנו (טראומה לא מעובדת מביקור בחרמון בגיל שבע), אל תציעו לנו סקי, הקור הוא כוח טבע אכזר. תנו לנו קייצים נדיבים, כפכפים מסביב לשנה, אף אחד עוד לא מת מקצת זיעה. המקום היחיד שבו אנחנו מוכנים להניח לשלג להיערם על עורפנו הוא בספרים, וכנראה שזה גם סוג של סובלימציה כי מבלי שתכננו את זה מראש לרבים מכם שלחנו החודש ספרים של חורף.

החורף הוא אמצעי ספרותי נהדר. הוא טומן בחובו שלל אפשרויות, מהדהוד של מצבים נפשיים, עבור בהנעת העלילה, ועד להפיכתו לגיבור האמיתי של סיפור המעשה. לשלג, למשל, יש פוטנציאל טרנספורמטיבי: הוא משנה את פני הדברים. הוא מעמעם את הקולות ומאט את הזמן. הוא מסתיר ומטשטש, ולחילופין מגלה וחושף – מאפיין שנעשה בו שימוש מתוחכם מאוד ברכות של זאבים ובחוש השלג של העלמה סמילה. הוא יכול להפוך את העולם לארץ פלאות חגיגית, כמו למשל באריה, המכשפה וארון הבגדים, או, כמו בבוצ’רס קרוסינג, לגיהנום עלי אדמות. באנקת גבהים השניות הזו היא עיקרון מארגן: שמיכת השלג הטהור כפי שהיא נשקפת מבעד לחלונות המופזים של אחוזת ת’ראשקרוס נראה לקת’רין כמו מתנה, כמו נס, בשעה שבמרחק ת”ק פרסאות משם השלג המטונף ניטח בבקתה שבה מתגורר הית’קליף בגבול הביצות, מאיים למוטט את הגג תחת כובד משקלו. קת’רין והית’קליף, נס ואסון, לובן בוהק וחום של שלג מלוכלך. לא צריך לדעת הרבה יותר מזה כדי להבין שטוב זה לא יכול להיגמר. 

אבל האימה האמיתית מתרחשת בספרים שבהם החורף הוא העניין עצמו, ובעצם לא החורף – אלא הניסיון לשרוד אותו. מלחמת העולם השנייה, למשל, היתה עידן של מוראות איומים, אבל בספר בשם זה מאת אנתוני ביוור הפרק המוקדש לקרב על סטלינגרד בחורף הרוסי של שנת 42′ הוא אולי עוכר השלווה מכולם. הקיפאון האיטי, נמקי הקור, הרעב והעדר המפלט – העמידה מול כוח הטבע – הם גם המנוע העלילתי של אנדיורנס, סיפור המסע לאנטרקטיקה של ארנסט שקלטון וצוותו בשנת 1914, שלו היה סיפור בדיוני אף אחד לא היה מאמין לו כי הוא כל כך קיצוני ומופרך.

בחורף יש גם רומנטיקה, כפי שמעידה המוסכמה מן הספרות הרומנטית ובוודאי האירוטית המחייבת כל זוג הראוי לשמו להתאחד לפחות פעם אחת על שטיח הפרוס אל מול אח מבוערת, אבל אפילו זה לא מצליח לשכנע אותנו. לרומנטיקה שאנחנו קושרים באופן אסוצייטיבי עם החורף יש תמיד צד אפל, כמו למשל בהמתים של ג’יימס ג’ויס – אולי סיפור החורף המפורסם ביותר בשפה האנגלית אם לא מחשיבים את אגדת החורף של שייקספיר – שמסתיים בסיפורו של הנער מייקל פיורי שחיכה תחת חלונה של אהובתו גרטה בעת סופת שלגים וקפא למוות. 

אז אנחנו מחכים לקיץ. לאור סקסי, קרמל מטוגן ושרוף / יורד מהים במורד רח’ ז’בוטינסקי / באחר צהרים של חודש מאי, כמו שמתאר אותו המשורר איתן גלאס, לרומנטיקה מהסוג הלבנטיני, שלא יכולה להרוג אף אחד, שמזמנת תמונות של השלפים המצהיבים מהוא הלך בשדות ושל כפות רגליים חשופות המלטפות בעלי האספסת, ושיעשה לנו חשק לשלוח לכם ספרים של קיץ, של אור יווני מלטף או של החום המלהיט של מומבאי או פשוט ספרות תל אביבית טובה, אם אפשר אז על השנים שלפני המצאת המזגן, כשכולם היו יושבים בגופיות במרפסת, מחכים למוכר הקרח או למוכר האבטיח שיעבור.

החורף הוא אמצעי ספרותי נהדר. הוא טומן בחובו שלל אפשרויות, מהדהוד של מצבים נפשיים, עבור בהנעת העלילה, ועד להפיכתו לגיבור האיתי של סיפור המעשה.