הם נכנסו למשרד בערך שעתיים וחצי לתוך הסשן שבו ניסיתי לכתוב את הטקסט הזה, ולמרות שידעתי בדיוק מה אני רוצה לכתוב שום דבר לא יצא (חוץ מזה שאכלתי 11 עוגיות חמאה).
מחוץ למשרד שלנו תלוי שלט שמופיעה בו המילה ספרים, ומסתבר שאנשים שאוהבים לקרוא לא מצליחים לכבוש מולו את סקרנותם. כשהם באים בזוגות או יותר אני בדרך כלל שומעת אותם מסתודדים מחוץ לדלת, ואז, אחרי כמה שניות הראשים שלהם מציצים בחלון העגול שקבוע בחזיתה. המבטים שלהם נלטשים דרכו אל הספריה הענקית ומשייטים לאורך המדפים, עד שבקצה המרוחק שלה הם נתקלים בי. זה תמיד רגע חצי מביך אז אני מנפנפת ביד מן נפנוף קטן של הכל בסדר ואז קמה ופותחת את הדלת.
הפעם, בכל מקרה, הם היו שלושה. גבר מבוגר למדי, וזוג צעיר למדי – הם היו אולי אחים אבל החליפו מחוות שנדמו דווקא זוגיות – ואולי הגבר המבוגר היה אבא של אחד מהם. כנראה של הבחור. הם נכנסו פנימה חצי מובכים אבל יותר מזה סקרנים, ואז נעמדו מול הספריה הגדולה ועשו את הדבר הזה שאנשים עושים כשהם עומדים מול ספריה. הם היטו את הראשים שלהם קצת שמאלה והצידה, וסרקו את הספרים. מתצפיות חוזרות ונשנות למדתי שהפעולה הזאת כמעט בלתי נשלטת. מי שנמצא בנוכחותה של ספריה מעטירה חייב למצות אותה לפני שהוא מסוגל להתפנות לכל דבר אחר.
הגבר המבוגר והזוג הצעיר החליקו את האצבעות שלהם על השדרות והתכופפו כדי להיטיב להתבונן במדפים הנמוכים ושלפו כמה ספרים, חלקם רק בזווית כדי להיזכר בכריכה, וחלקם לגמרי כדי להציג אותם זה לזה ולהגיד “תראה!” או “תראי!” או “תראו!”
העיון בספריה – בכל ספריה – הוא בעת ובעונה אחת אקט שיפוטי, וגם קטליזטור משמעותי של אינטימיות. הגבר המבוגר והזוג הצעיר אמדו אותי, ובצדק, על פי מאות הספרים שהיו מונחים על המדפים. ובשעה שהם עיינו בספריה שלי, אני עיינתי בהם מעיינים בספריה שלי ואמדתי אותם לא פחות. לפי המדפים הספציפיים שמיקדו את תשומת לבם, הספרים שהאצבע המורה שלהם התעקבה עליהם לשנייה, אלה שהם בחרו להוציא (הבחורה הצעירה חיבקה את אדון האור לחזה). וכשההתרחשות הזאת הסתיימה – היא ארכה בוודאי לא יותר מדקה-דקה וחצי – התחלנו לדבר, אבל כבר ידענו זה על זה כל כך הרבה דברים שבאותה מידה היינו פשוט יכולים להתנשק.
הגבר המבוגר והזוג הצעיר אמדו אותי, ובצדק, על פי מאות הספרים שהיו מונחים על המדפים. ובשעה שהם עיינו בספריה שלי, אני עיינתי בהם מעיינים בספריה שלי, ואמדתי אותם לא פחות.
כל ספר שנקרא על ידי שני אנשים הוא דרך קיצור נחשונית שבאמצעותה הם חולקים ידיעה מסוימת על העולם, תובנות שנטבעו בהם, חוויה רגשית, היכרות עם מקומות אפלים יותר או פחות של הנפש, תחומי עניין וידע.
עוד לפני שהחלפנו מילה
ישנן שפע של מערכות סימנים א-מילוליות שאנחנו משתמשים בהן כדי לשאוב מידע על הזולת. הלבוש, הבעות הפנים, אופן הנשיאה של הגוף מספקים כולם באופן קומפקטי אינפורמציה חיונית, שלרוב לא עוברת אפילו דרך המוח המודע. אבל נדמה שאין שפת סתרים יעילה ומעמיקה יותר משפת הספרים. כל ספר שנקרא על ידי שני אנשים הוא דרך קיצור נחשונית שבאמצעותה הם חולקים ידיעה מסוימת על העולם, תובנות שנטבעו בהם, חוויה רגשית, היכרות עם מקומות אפלים יותר או פחות של הנפש, תחומי עניין וידע, גיבורים שהם מכירים ושיש להם כלפיהם רגשות.
זה יכול, כמובן, לעבוד גם הפוך: ספר יכול להיות סלע המחלוקת הקומפקטי שבאמצעותו יתברר שאין להם שום דבר במשותף, שהעובדה שהזולת, בניגוד אליך, אהב או לא אהב את הספר הספציפי הזה שמה לאל לאלתר כל סיכוי לדיאלוג משמעותי.
בכל מקרה, עוד לפני שהחלפנו מילה אני כבר ידעתי שהבחורה הצעירה קוראת מד”ב אבל בעצם מתעניינת בהיבטים הפילוסופיים של היותנו אנושיים וקיוויתי ממש שאם הגבר הצעיר הוא בן זוגה הוא מזכיר לה לפחות במשהו את פול אטריאידס שהוא ללא ספק קראש הנעורים הנצחי שלה; ושהגבר המבוגר נוטה לספרות מיטל-אירופית, אזורים של ולזר וזבאלד וטוקרצ’וק, ושלמרות שהוא נעול סנדלי שורש הנוף הפנימי של נפשו נוטה יותר לתאורה עמומה וספות כבדות, מחופות אולי בקטיפה כהה; ושהגבר הצעיר מושקע לגמרי בספרות האמריקאית החדשה ושאולי זה עוד לא קרה כי הוא עדיין בפרנזן ואיגן וספרן פויר אבל יום אחד הוא ייתקל בדיוויד פוסטר וואלאס והראש שלו יעוף מרוב זעם וכאב על האבסורד המוחלט של החיים בעידן הזה, ואז חשבתי שאולי הוא בעצם כבר מוכן ודחפתי לו ליד את נערה עם שיער מוזר וידעתי שוואלאס הולך להמיס לו את המוח ולשבור לו את הלב, ושהוא הולך ליהנות מכל מילה.
וחשבתי גם שזה בעצם בדיוק הנושא שעליו רציתי לכתוב – על הגיאוגרפיה של הספרות, על המאפייניים הייחודיים שלה כשעוקבים אחריה מרוסיה מערבה לרוחב אירופה ולאיים הבריטיים ולעולם החדש, אבל שבסוף ספרות היא תקשורת ויותר מעניינים אותי הדברים שהיא מחוללת באנשים מאשר היא כשלעצמה. אבל בעיקר חשבתי שאיזה מזל שהאנשים האלה נכנסו כי פתאום פיעמה בי רוח טובה, והטקסט נכתב מעצמו, ובבת אחת השתחררתי משדה הכבידה של חבילת עוגיות החמאה, וזה באמת היה מזל, כי היא היתה ממש ממש ממש גדולה.
