הקסם נעוץ בכך שלא משנה שאנחנו יודעים בדיוק מה עומד להתרחש, ההתרחשות הזאת מסוגלת להפיק מאיתנו את אותה תגובה רגשית רבת עוצמה שוב ושוב ושוב ושוב
לרוב האנשים הקוראים יש את רשימת הספרים שהם קראו פעמיים לפחות, אבל בדרך כלל שוב ושוב ושוב, לאורך החיים. התקופה האופיינית של קריאה חוזרת היא גיל הילדות המאוחרת והנעורים: מתבגרים קוראים שוב ושוב ספרים בכלל וסדרות ספרים בפרט כדבר שבשגרה, לפעמים כמעט במין קומפולסיה.
עבורי הספרים היו האלה בית קטן בערבה, ואחר כך נשים קטנות, ואחר כך גאווה ודעה קדומה, ואחר כך התפסן בשדה השיפון. לא הכי מקורי בעולם, אני יודעת, אבל הספרים האלה לא פוקדים את הזיכרון המתבגר הקולקטיבי זה עשרות שנים לשוא. את לורה אינגלס, ג’ו מארש וליזי בנט הערצתי. הן היו מי שרציתי באמת להיות, נאמנות לעצמן, לאותו עצמי נפלא חדור תחושת זהות שאיפשר להן לחיות את חייהן במלואם. אבל עם הולדן קולפילד הזדהיתי. הולדן קולפילד היה אני (ועוד מאות מיליוני מתבגרים כמובן): אפופת תחושת ניכור וזרות, חסרת ביטחון ומתנשאת בעת ובעונה אחת, חדורת אימה ובוז כלפי הכל וכולם.
עד היום אני תוהה מעת לעת איך התערבבו בתוכי הספרים האלה בסופו של דבר. האם היום, ממרחק כל השנים האלה, אני יותר הולדן, או יותר ליזי? מכל מקום, עד היום יש לי את העותק הראשון שלי, צהוב הדפים, של התפסן, אגוד בגומייה אחרי שהשדרה שלו התפרקה כליל. וגם עותק משנת 1922 של נשים קטנות עם שש סצנות מצוירות בצבעי מים, ועותק בכריכת עור מ-1936 של גאווה ודעה קדומה (ואת פו הדב בשמונה מהדורות שונות, אבל אלה זכרונות מוקדמים יותר, מהימים שבהם עוד לא ידעתי לקרוא ואבא שלי היה אמון על התפריט הספרותי שלי).
הקריאה החוזרת של גיל הנעורים מספקת צורך דומה לזה של חפץ מעבר. לא משנה מה יקרה בחיים האמיתיים – הספר תמיד שם, מוכן לספק נחמה. הוא קבוע, נתון. העלילה תיוותר על כנה, הגיבורים ינועו במסילותיהם. מעבר לכך, קריאה מהסוג הזה מספקת קסם של שיבה מאוחרת. והקסם נעוץ בכך שלא משנה שאנחנו יודעים בדיוק מה עומד להתרחש, ההתרחשות הזאת מסוגלת להפיק מאיתנו את אותה תגובה רגשית רבת עוצמה שוב ושוב ושוב ושוב. וזה שונה מהחיים עצמם, כי בחיים עצמם ההישנות מקהה את הרגש גם כשהיא חוזרת על עצמה בפועל, אבל בעיקר כשאנחנו מקרינים אותה על מסך הזיכרון.
בספרים, לעומת זאת, גם כשאגיע בקריאה השלושים לקטע שבו מיסטר דארסי אומר לליזי, “In vain have I struggled. It will not do. My feelings will not be repressed. You must allow me to tell you how ardently I admire and love you”, הברכיים שלי ייפוקו, הדם ייאזל מפני, לבי יהלום בחזי. Admire. Ardently. Love you. אלוהים. היכולת להפיק את הרגשות האלה על פי דרישה באמצעים הדלים של חדר-שקט-ספר היא עוגן רב ערך ללב הבודד, השבור, המבולבל, הפועם בחזה המתבגר.
***
אבל אלה הן גם מותרות של גיל ההתבגרות, שהחיים הבוגרים לא מרבים לאפשר: הזמן הפנוי להתמסר לחלוטין לתשוקה אחת. ולכן עם הבגרות מתמעטת גם הקריאה החוזרת, וגם כשאנחנו מסיימים לקרוא ספר ואומרים לעצמנו שזה ספר שפשוט חיייבים לקרוא שוב, הספרים האחרים שממתינים בתור או מחויבויות מאזורים אחרים לחלוטין שמים על פי רוב את הרצון הזה לאל.
אבל מה מבטא הרצון הזה הלכה למעשה? הוא מבטא את ההבדל המהותי בין קריאה ראשונה לקריאה שנייה. הקריאה הראשונה היא על פי רוב קריאה נחפזת, מתרגשת, שנוהה אחר הצורך לדעת מה יקרה ואיך זה ייגמר. הדרך אצה לנו, אין לנו פנאי להתעכב על הפיתולים הנסתרים, הדיגרסיות, משחקי המלים והמשמעות, כי העלילה מתקדמת ואנחנו רצים אחריה כי מדי הרבה מוטל על הכף.
אבל ישנם ספרים מן הסוג שבו התרת העלילה מביאה על סיפוקו רק סוג אחד של צורך, ומותירה על כנו את הצורך להתמסר בפעם השנייה – והפעם בתשומת לב מלאה – לדברים אחרים שמבקשים התבוננות ופרשנות, או פשוט להנאה האסתטית של הפואטיקה: של אותם החומרים שמהם עשוי הטקסט ואינם קשורים אך ורק למהלך העלילתי.
ספרים שמעוררים צורך כזה הם על פי רוב כאלה שיש להם עומק או טקסטורה שחורגים מעבר להתרחשות. על ספרים כאלה בדיוק חשב אוסקר ויילד כשאמר את המשפט שמאז הפך לקלישאה כי “ספר שלא ניתן ליהנות ממנו בקריאה שנייה לא שווה לקרוא גם בפעם הראשונה”. זוהי כמובן אינה אמת מוחלטת. בז’אנר המתח למשל התרת התעלומה מאיינת על פי רוב קריאה חוזרת, אבל זה לא אומר שחסרים ספרי מתח מצוינים ששווה לקרוא בפעם הראשונה.
***
אם בנעורי הצעירים הקריאה החוזרת שלי התמקדה בשאלות של זהות, בשנים המאוחרות יותר הספרים שקראתי פעמיים או יותר התרכזו באהבה ובתשוקה ובעיקר, נראה לי בדיעבד, בכל הדרכים שבהן הן עלולות להשתבש עד מאוד. פה כיכבו לוליטה, יחסים מסוכנים של שדרלו דה לאקלו, מדאם בובארי, מיכאל שלי. בהתחשב בעובדה שהייתי מוקפת – ובעיקר, נתונה בקסמם הכובש – של הית’קליף, הומברט הומברט, מיכאל גונן, הרוזן דה ואלמונט ומר רוצ’סטר – חבורה של גברים אטומים, מנותקים, נכים רגשית, מתעללים או פסיכופטים (והאמת היא שגם את מיסטר דארסי אפשר, אני מוכנה היום להודות, אם כי בצער ולא בלב שלם, לצרף לקבוצה הזאת) – עד היום אני מתייחסת כאל נס לעובדה שבכלל נישאתי, ועוד לגבר שונה בכל צורה אפשרית. אולי זה היה פשוט לימוד על דרך השלילה.
אחר כך נולדו הילדים ולא נשאר לי זמן לקרוא שוב ושוב למעט את הספרים שלימדו אותי לחשוב על הורות ועל ילדים – ויניקוט, מלני קליין, לי צ’יילד – ספרים שביטאו עמדה מאוזנת, אמפתית, רפלקטיבית לגבי כל הרעיון של הבאת חיים לעולם וקימומם המיטיב והמיטבי.
ואז, כך נראה, הסתיים השלב התמטי של הקריאה. בשנים האחרונות הספרים שאני חוזרת אליהם שוב ושוב נחלקים לארבעה סוגים, ואלה ארבעת הסוגים שראויים בעיני לקריאה שנייה:
הספרים הלא פתורים. כמו החיים, כך גם חלק מהספרים הטובים ביותר לא פתורים עד הסוף. אי אפשר להקיף אותם לחלוטין, אי אפשר להגיע למשל לשכנוע עמוק לגבי המוטיבציה של הגיבורים שלהם או ההשלכות של מעשיהם, קשה לשים את האצבע על למה הדברים קרו כמו שהם קרו למרות שבכל זאת נראה שהם לא יכולים היו לקרות אחרת. ספרים כאלה מושכים אותי לקריאה חוזרת כמו עקצוץ שלא מניח, ובראשם יימצא תמיד המוקצה של ג’ון באנוויל ודמותו האניגמטית של ויקטור מסקל, שאני מכירה כנראה טוב יותר מאשר כמה מהאנשים בשר ודם הקרובים לי ביותר ועדיין ממשיכה לחמוק ברגע האחרון מבין אצבעותי.
הספרים היפים שאפשר כבר למות. ישנם סופרים שכותבים פרוזה כל כך יפה, כל כך מאצילה, שההנאה האסתטית שהם מספקים מצדיקים קריאה חוזרת. בשפת הבראנז’ה סופרים כאלה נקראים prose stylists, מונח שנאמר לעתים בהערכה (“משוררים בפרוזה”) ולעתים כגנאי (“טכנוקרטים של הספרות”). מכל מקום, כשפוגשים אחד כזה אי אפשר לטעות בו כי מיתקפת היופי מהדהדת בכל החושים.
הספרים שרק משקפים בחזרה. יואל הופמן, ג’ורג’ פרק, פרננדו פסואה. ספרי שירה. ספרים טרנסצנדנטים שמתפקדים כמראה, שפועלים את פעולתם באופן סבלימינלי, שאי אפשר לסכם את העלילה שלהם או שאין להם בכלל עלילה, שמתפקדים כמו סונאר ששולח גלים למעמקי הנפש ומהדהד אותם בחזרה. אם אני רוצה לדעת מה שלומי, אלה הספרים שהיד שלי נשלחת אליהם.
ספרים טובים שקראתי לפני הרבה מאוד שנים. בספר השירים היפיפה שחרחורת של איריס אליה כהן, בשיר סימניה, כותבת האהובה לאהוב: “נפשי בך כמו סימניה. / גם אם אפתח אותך / בעוד שלושים שנה / אדע / איפה הייתי.” זה נכון לגבי אנשים קרובים, אבל נכון עוד יותר לגבי ספרים. ספרים שקראנו בצעירותנו מחזיקים באופן כלשהו לוז של עצמנו באותו הגיל, באותה תקופת חיים. לקריאה שנייה בהם יש שתי השתברויות. הראשונה קשורה למפגש המחודש עם האני הקורא הקדום, עם הרעיונות שפקדו אז את דמיונו והמשפטים שהסעירו את דמו. השנייה קשורה לגילוי מחודש של הטקסט עצמו, שממרחק השנים והניסיון חושף לעתים קרובות סיפור אחר לגמרי, משמעות אחרת לגמרי, טעם מפתיע וחדש. אם קראתם בשנות העשרה או העשרים ספרים מכוננים, אין לכם מושג איזה הפתעה תצפה לכם אם תקראו אותם עכשיו שוב.
